האם אנו מבחינים שהאור מהיר מהקול?
מאת גל ברקאם נעמוד במרחק של 14 מטר ממשהו שנופל ונראה (ונשמע) אותו פוגע בקרקע, לא נשים לב שהאור נע מהר יותר מהקול. הזמן שלוקח לקול להגיע להגיע אלינו הוא קצת מעל 40 מילי-שניות, אותו הזמן שלוקח לתמונה להתחלף בטלויזיה. אמנם זהו זמן קצר, אך מובחן. אז איך זה שאנחנו לא שמים לב להבדל?
המוח מתקן
ידוע זה מכבר שהמוח מפצה על הדברים האלו. ניסוי שתוצאותיו התפרסמו בגליון Nature האחרון מאשר את המידע ומוסיף לו פרטים:
ל-7 הנבדקים שהשתתפו בניסוי, הראו מקור אור שנדלק בערך בזמן שהתחיל רעש באוזניות ששמעו בהם (לפעמים קצת לפני, לפעמים קצת אחרי), וביקשו מהנבדקים לדמיין שמקור הקול הוא מקור האור, ולסמן כל פעם אם הקול התחיל לפני, אחרי או באותו זמן של האור. מתברר שהנבדקים סימנו ששני הדברים קרו בו זמנית לא כאשר הם באמת קרו בו זמנית, אלא דווקא כאשר השיהוי של הקול, לאחר הפעלת האור, היה מתאים למרחק ממקור האור. כלומר, אם הקול היה נובע ממקור האור, אז באמת תשובותיהם היו נכונות.
(לקוח מהמקור המצויין בתחתית העמוד)
בגרף ניתן לראות כי אנשים העריכו שהאירועים קרו באותו הזמן, כאשר למעשה הם קרו קצת אחרי, ודי בצמוד (לפחות עד ה-20 מטר צמוד לגמרי, ובמידה מסויימת עד בערך 30-40 מטר) לקו המקווקו שמראה כמה זמן היה לוקח לקול להגיע ממקור האור.
עד כה חשבו שהמוח מפצה ויודע לתקן ולתאם בטווח רחב של מרחקים. הניסוי החדש מוסיף שהמוח יודע לבצע את התיאום ביחד עם מערכת הראיה, ומתאים את עצמו למה שאנחנו חושבים המרחק מהאירוע.
כלומר, עד כה, ההנחה היתה שגם אם יש השהיה, העובדה שאנו רואים את האירוע, מתאמת אוטומטית, במוח, את שני האותות. הניסוי החדש מגלה שהתיאום נעשה לא פשוט על סמך האירוע, אלא שהמוח ממש מחשב מהו ההשיהוי הצפוי לקול, בהתחשב במרחק, ולפי זה לבצע את התיאום בין החושים.
מקור:
Nature 421, 911 (2003); doi:10.1038/421911a
