עדויות מאירועים טראומטיים לא מדוייקות כמו שחשבנו
מאת גל ברקאת המשפט ”לעולם לא אשכח את פרצופו של…“ שמענו נפגעי עינוייים או טראומה אחרת אומרים לא פעם. רוב המחקרים המדעיים עד כה גם תמכו בכך, והראו שהזכרון של אנשים במצוקה משתפר. אך מחקר חדש מעלה ספקות קשים לגבי היכולת האמיתית של הקורבנות לזהות את מעניהם. גם אם הם בטוחים בזהותם.
ההבדל בין המחקר הנוכחי לרוב המחקרים הקודמים, הוא הסיטואציה בה נמצאו הנבדקים. בניגוד לרוב המחקרים, בהן בוצעו סימולציות מעבדה בתנאים בטוחים וללא פגיעה ממשית באדם (משחקי תפקידים למשל). המחקר הנ“ל הסתמך על רקע קצת שונה: בית הספר להשרדות של הצבא האמריקאי.
בבתי הספר להשרדות מנסים להכין את החניכים למצבים בהם עלולים ליפול בשבי, וגם לשבי עצמו. הדבר נעשה בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב עיוני, בו החניכים לומדים בכיתה את הנושאים העוזרים להם לשרוד בשטח אוייב. בשלב השני, החלק המעשי, ”משחררים“ את החניכים בשטח המדמה שטח אוייב, והם אמורים להתמודד במצבים שבהם יתקלו, כולל המלטות והסתוות מפני כוחות אוייב (שינה והסתוות ביום, תנועה בלילה וכ‘ו). לאחר שנתפסים, מוכנסים החניכים לבידוד, ומאוחר יותר יחקרו.
לאחר 48 שעות בהם החניכים סובלים ממחסור בשינה ומזון (וכ-12 שעות לאחר שנפלו בשבי המדומה) מתחילות החקירות. חלקן של החקירות (החקירות ה“קלות“) נעשות בצורה דומה לחקירות משטרתיות, ובהן מנסים החוקרים להוציא מידע מהחניכים תוך הסתמכות על ”טריקים“ שונים שמפעילים בחקירה ובתנאי הלחץ ה“סטנדרטי“ שנגרם מהתנאים בהם הם נמצאים. חקירות נוספות נערכות בתנאים קשים ומלחיצים הרבה יותר, כולל מה שמתואר במחקר כ“עימות פיזי“ שמופעל ע“י ”שומר“ שעוזר לחוקר בחקירתו. התגובות בהן צופים בזמן החקירות הללו, דומות לתגובות של לחץ ואף טראומה, משינויים הורמונליים ועד הרגשות של דיסוציאציה (למשל, הזיות של שינויי תנאי תאורה או הרגשה של התנתקות מהגוף).
עורכי המחקר החליטו לנצל את התהליך שמתרחש בבתי הספר הללו, כדי לנסות לבדוק האם החניכים (ה“נחקרים“) באמת יצליחו לזהות את החוקרים שלהם, באותה מידת הוודאות שכיום מעריכים שקיימת במקרים כאלו.
המחקר התבצע מעט לאחר השיחרור מה“שבי“, וכמובן לאחר שלחיילים ניתן זמן להתאושש ממנו (כולל שינה, אכילה וכ‘ו). עורכי המחקר רצו לבדוק האם החניכים יוכלו לזהות את חוקריהם, ובאיזו מידה יצליחו במשימה, וזאת תוך ניסוי של שלשה שיטות לזיהוי: האחת כללה מסדר זיהוי ”חי“, שבו החשודים עומדים לפני החניכים. שיטה אחרת היתה מתן 8 תמונות של ”חשודים“, מתוכם החניך היה צריך לזהות את החוקרים (או השומרים), והשיטה השלישית (המוכרת כמדוייקת מכולן, עפ“י הנחיות משרד המשפטים האמריקאי) היא צפיה בסדרת תמונות, אחת אחרי השניה. בנוסף לזיהוי עצמו, נתבקשו החניכים לסמן עד כמה הם בטוחים שהאדם אותו הם מאשימים, אכן שימש כחוקר (או ”שומר“) בזמן חקירותיהם הקשות בשבי המדומה.
צריך לציין כי כל החקירות התקיימו בחדרים מוארים היטב, והנחקרים ראו את פני ”שוביהם“ פעמים רבות וממושכות.
החניכים הצליחו לזהות בצורה לא רעה את החוקרים בחקירות ה“קלות“. אך בניגוד גמור לצפי, כאשר היה מדובר על החקירות הטראומטיות, ברוב המקרים החניכים הצביעו על אנשים שלא היו קשורים לחקירתם כלל, ואמרו שהם היו ”פושעי המלחמה“.
מבין שיטות הזיהוי שהוזכרו, השיטה הטובה ביותר, גם על פי המחקר, היתה השיטה בה מראים תמונות של אנשים שונים ברצף. אך גם בשיטה זו, ב-51% מהמקרים הצביעו החניכים על ”חפים מפשע“ כשוביהם.
המקרה היחיד שבו הצליחו החניכים לזהות באופן נכון את פושעי המלחמה המדומים ברוב המקרים, אך עדיין ב-66% מהמקרים בלבד, היה כאשר התמונות צולמו במהלך האימון, והשובים נראו והיו לבושים בדיוק כפי שהיו בזמן החקירה.
השוואה סטטיסטית בין מידת הבטחון של החניכים בכך שהצליחו לזהות את האשמים לבין יכולת הזיהוי בפועל, העלתה שלא קיים קשר בין השניים, והבטחון בזיהוי, גם כשקיים, יכל להיות אשליה באותה מידה שיכל להיות מוצדק.
התוצאות המדהימות הללו, מעלות ספק רב ביכולתם של עדים שעברו אירוע טראומטי קשה, לתת תמונה מדוייקת ואמינה לגבי הפרטים באירוע.
מקור המידע (המחקר) :
C.A. Morgan III et al../ Intenational Journal of Law and Psychiatry 27 (2004) 265-279
