סוללה גרעינית
מאת גל ברקהשימוש בחומר הפולט קרינה רדיואקטיבית, כדי ליצור חשמל, אינו חדש. למעשה, ארה“ב ואולי מספר מדינות מערביות נוספות, מסייעות כרגע באיתור כמה גנרטורים ישנים, הפועלים בשיטה זו, באיזורי בריה“מ לשעבר (אממממ…. כן…. לא ההקשר המשמח ביותר ).
הרעיון בשימוש בחומרים כאלה הוא שימוש בקרינה הנפלטת, שהיא למעשה חלקיקים טעונים, כדי לטעון מוליכים באותה הסוללה, שיהוו את ההדק החיובי והשלילי שלה.
זהו רעיון פשוט, אולם פעמים רבות, הרעיון (שמקורו בשנות השישים) לא יושם, אלא בסביבה מאוד בטוחה, בשל החשש הבטיחותי הקיים במקרים כאלה. בנוסף, מערכות כאלו שימשו (ומשמשים) במקרים שנדרשת תפוקת חשמל נמוכה בלבד.
סוללה חדשה, שהומצאה בארה“ב, בה משתמשים בניקל-63, חומר בעל מחצית חיים (הזמן בו לוקח לחצי מהחומר לעבור התפרקות גרעינית) של 100 שנה, מאפשרת להפיק מתחים גבוהים, יחסית לגודלה (מדובר עדיין, רק על מיליוואטים בודדים) ובמשך שנים רבות. הסוללה מבוססת על חומר יחסית בטוח, משום שהוא מתפרק ויוצר קרינת בטא, ולא קרינת גאמא, המסוכנת ובעלת חדירות גבוהה יותר. קרינת הבטא היא, למעשה, אלקטרונים המשתחררים בתהליך ההתפרקות הגרעינית, ונקלטים ע“י משטח נחושת, אשר מקיף את הניקל. בכך נטענים משטח הנחושת והניקל, ונוצר מתח חשמלי.
שאלה אחרת שנשאלת היא… האם ארצות המערב (או, לצורך הדיון, כל מדינה) תרשה מכירה חופשית של סוללות כאלה? אולי לא (בכ“ז מדובר על קרינה רדיואקטיבית) למרות זאת, בהחלט יתכן שבמקומות בהם נדרשים חיישנים, והתקנים אחרים שצריכים לפעול ללא מדע יד אדם, באיזורים בלתי נגישים, ו/או במשך זמן רב, כמו התקנים שפועלים בתוך גוף האדם, השימוש יתאפשר בצורה מבוקרת.
מקור: NewScientist
