קוצר ראיה ותיקון חלקי
מאת גל ברקקוצר ראיה הוא ליקוי ראייתי, שנובע מריכוז קרני האור ממקור מרוחק לפני שהוא מגיע לרשתית, וכתוצאה מכך, מקור מרוחק יראה מטושטש. במשך הגדילה, עצמת הבעיה יכולה להשתנות, מאחר והרשתית גדלה גם כן, ולכן יכולה (וניתן להבחין בכך) גם להתארך ולהתרחק עוד יותר מעדשה.
במשך שנים רבות, סברו רבים מבעלי המקצוע העוסקים בתיקון ראיה, שדרך למנוע את התופעה היא תיקון חלקי. כלומר, התיקון של הראיה אינו מלא, אלא רק קירוב מוקד עדשת העין (אותה הנקודה בה מתרכזים הקרניים, ושם נוצרת התמונה המדוייקת) אל הרשתית. כך גם עצמים קרובים יהיו יחסית קלים למיקוד על הרשתית (ע“י השרירים בעין. אלו שאחראים על שינוי עקמומיות העדשה), אך עצמים מרוחקים, עדיין יראו מטושטשים במקצת. המטרה היתה למנוע את ההתרחקות של הרשתית.
שני המחקרים בנושא היו, הראשון ביפן, על 33 ילדים ב-1960, והשני על אפרוחים בשנות התשעים. לאור עובדות אלו, והעובדה שעל שני המחקרים הושמעו ביקורות נוקבות, על אמינותם, החליט אופטומטריסט מאוניברסיטה בבריטניה לנהל מחקר בנושא, ולהראות אחת ולתמיד שיש דבר בגו.
הניסוי כלל 94 ילדים, כאשר בשיתוף עם אוניברסיטה ממלזיה, חילקו משקפיים לילדים קצרי ראיה. חלק מהילדים קיבלו משקפיים עם תיקון מלא, וחלקם קיבלו משקפיים ”סטנדרטיות“ עם תיקון חלקי. הניסוי אמור היה להערך במשך 3 שנים, אך הוא הופסק לאחר שנתיים. הסיבה: הראיה של הילדים שקיבלו משקפיים עם תיקון חלקי (הסטנדרט) התדרדרה, יחסית לאלו שקיבלו משקפיים עם תיקון מלא.
ההשערה של עורך הניסוי, המסבירה את התופעה, היא שכל סוג של טישטוש גורם להארכת הרשתית.
בעוד שהניסוי צריך להבדק בצורה יותר קרובה ע“י מדענים אחרים, הניסוי בהחלט שובר מוסכמה, כנראה לא נכונה, וזה יכל להוביל להתפתחויות בטיפול. במיוחד, כמובן, האפשרות שיפסיקו להשתמש בשיטה שגויה, שסביר שגרמה נזק (יחסית למצב של מתן משקפיים עם תיקון מלא).
מקור: NewScientist
